<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ברכת חתנים</h1>
<h2>דף ד.</h2>
וההוא דאמ' הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה וכו' עד בועל בעילת מצוה ופורש, ואמ' מסייע ליה לר' יוחנן דאמר אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג, דמשמע דאי לאו אבלות לא היה פורש והא קי"ל [נדה ס"ה ע"ב] דכל תינוק(ו)ת שנשאת בועל בעילת מצוה ופורש, מפני שדם בתולי' מרגילי' לדם הנדה, שמפני שנרעדת מן הבעילה תחלה היא פורסת נדה דכתיב [אסתר ד'] ותתחלחל המלכה וגו'. ואיכא מאן דמתרץ בהא בריתא דתני בועל בעילת מצוה ופורש משום אבלות, הא לאו אבלות לא פריש אליבא דמתניתין דתינוק(ו)ת [נדה ס"ד ע"ב] דבית הלל עד שתחיה המכה או ארבע לילות או כל הלילה שלה, דבתר כן החמירו ואמרו בועל בעילת מצוה ופורש [וצריכה] ז' נקיים. ואיכא [מאן] דמתרץ הא דאמרי' הכא פורש משום אבלות הא לאו הכי שרי, באלמנה שהיא בעולה שאינה צריכה לפרוש [אלא] משום אבלות.
<h2>דף ז.</h2>
והלכה מותר לבעול בתחלה בשבת. והלכה אפילו תינוקת שלא הגיע זמנה לראות [ירושלמי ברכות פ"ב ה"ו] ונשאת בועל בעילת מצוה ופורש [וצריכה] ז' נקיים. והלכה תבעוה לינשא וניפייסה צריכה שתשב ז' נקיים בין גדולה בין קטנה דקטנה נמי מחמדא [נדה ס"ו ע"א], הלכך צריכין להודיע לה קודם זמן הנשואין ז' ימים כי ההוא דאמרי' [שם] ליום פלוני נכתוב כתובה ואעכב ז' יומי' בתר ההוא יומא.
ובחור שנשא בתולה, ובחור שנשא אלמנה, ואלמון שנשא בתולה, מברכין שבע ברכות כל שבעה אם באו פנים חדשות. ולענין שמחה בחור שנשא בתולה ואלמון שנשא בתולה, שבעה לשמחה, ובחור שנשא אלמנה ואלמון שנשא אלמנה, שלשה לשמחה. ואית דאמרי דליכא מעניין אלא שלשה לשמחה בין לבתולה בין לאלמנה, כדאמרי' אלא הא דתני' שקדו חכמים על וכו' עד ליכא אלמנה דבצירא מיום אחד. ומיהו לעניין מי שהיתה פתו אפוייה וכו' אמרי' נוהג שבעת ימי המשתה, דק"ל כי שבעת ימי חופה הן בכל מקום לברכה אי מקלעי פנים חדשות ואי לא מקלעי לעניין אשר ברא ששון ושמחה, דאלמא אשר ברא משמ' דשבעת ימי החופה הן. ויש מי שגורס בפירוש, ונוהג ז' ימי (המשתה) [שמחה].
<h2>דף ז:</h2>
תניא מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ו[ברכת אירוסין] בבית האירוסין. מאי מברכין אקב"ו להרחיק מן העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקדושין בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין, ויש שאומרים מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין. ורב אחא משבחא והגאון ר' יצחק ז"ל לא הזכירו ע"י חופה וקדושין, אלא מקדש ישראל בלבד. ושבע ברכות דנשואין הם שבע עם בורא פרי הגפן. וברכה אחרונה שהיא אשר ברא יש שחותם משמח עמו ישראל בבניין ירושלם, ויש שחותם משמח חתן עם הכלה. והגאון רבי יצחק ז"ל כתב בהלכותיו משמח עמו ישראל בבניין, וצוה למחוק ולכתוב משמח חתן עם הכלה משום דעקר הברכה דחתן הוא. ולא תקשי לך והיכא מברכינן [תרתי], שהרי אף ביצירה מברכינן תרתי. ומאן דמברך נמי משמח עמו ישראל הרי בירך [משמח] ציון בבניה.
ואמר רב נטורנאי גאון ז"ל לעניין לברך ברכת ארוסין ונשואין על כוס אחד שאם [אי] אפשר לו ואין יין מצוי לו כך כל עיקר מברך שניהם על כוס אחד ואין בכך כלום.
ומי שמקדש ע"י שליח אותה שעה מברכין ברכות ארוסין ועונה השליח אמן דשלוחו של אדם כמותו.
ובברכת ארוסין כתב רב אחא דצריכא עשרה. ואיפשר דטעות סופר הוא ולא בעינן מקהלות אלא בנשואין. והא דאמרי' בה ואסר לנו את הארוסות כי אסור לו לאדם לבוא על ארוסתו ולהסתר עמה. וכתב רבינו האיי ז"ל הלכה כרב דאמר [יבמות ס"ט ע"ב] ארוסה שעיברה שלא נתברר לנו שבודאי בא עליה הארוס הולד ממזר, ואם נתברר לנו שבא עליה הארוס בתריה דידיה שדינן לה, והנשואה שנכנסה לחופה ועיברה (ו)אח"כ אע"ג מעלמא אמרינן רוב בעילות אחר הבעל, אבל ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר. הלא נתברר כי היא צריכה לחופה ועל זה אנו אומרי' ואסר לנו את הארוסות. ומנהג ישראל שמכניסי' את הארוסה עם בעלה לחופה בהללי' ו[מ]תוך כך נקרא בי הלולא וע"י זאת תהא מותרת לו.
ומניחין אפר מקלה במקום תפילין [ב"ב ס' ע"ב] דכתיב אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני [וגו'] אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי.
<h2>דף ח.</h2>
והלכה למעשה מברכין ברכת חתנים ויומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולהו, ואי לא אפושי שמחה הוא ומברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. ומשבעה ועד תלתין בין א"ל מחמת הלולא בין לא א"ל מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו, מכאן ואילך אי א"ל מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו, ואי לא לא. וכי א"ל מחמת הלולא עד אימת אמר רב פפא עד תריסר ירחי שתא, כדכתיב [דברים כ"ד] נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח וגו'. ומעיקרא מאימת מכי רמו שערי באסינתא.
